העבודה על יוגה המותאמת לנשים התפתחה לאורך שנים של למידה והתבוננות, מתוך החוויה האישית שלי כאישה, כאימא וכבת זוג. אך בעיקר מתוך שנים של ליווי נשים במעגלי החיים השונים.

פעילות גופנית היתה תמיד חלק מחיי: התעמלות קרקע, מכשירים, התעמלות אומנותית, ריקוד, ספורט, ריצה, רכיבה על סוסים ועוד. הייתי הישגית והצבתי מטרות – ממש כמו גבר... אך הדרך הנשית טוותה עבורי מסלול אחר. גופי חווה שינויים משמעותיים בשנים של היריונות ולידות, ואילו אני נדרשתי להקשיב לו ממקום מעט שונה, מקום רך ומכיל, שדורש פחות "הצלחות" ו"הישגים" ויותר הקשבה והבנה.

הריוני הראשון לא הגיע בקלות. לפניו, עברתי מספר הפלות וחוויתי פחד, עברתי טיפולי פוריות, חוויתי תסכול ומחשבות על כך שאיני ראוייה להיות אימא. היום אני יודעת שלא הקשבתי לעצמי: הייתי מעשנת כבדה, אישה לחוצה שזקוקה כל העת לתנועה, הגוף היה מכשיר, וככזה – הוא לא "הצליח" במשימת ההיריון.
כשסוף סוף נכנסתי להריון, הבנתי שיהיה עלי ללמוד דבר חדש. את גיא, בכורי, ילדתי בארצות הברית בשנת 1992. בבית החולים הקטן בו ילדתי, בדרום מדינת מרילנד, האפשרות לאפידורל כלל לא היתה קיימת. ולמרות הנתק שלי מגופי באותם ימים, הגעתי ללידה, בתחושה של בטחון, שכן הכרתי את הצוות ואת המקום. בזכות התמיכה שקיבלתי, עברתי לידה טבעית וחוויה מעצימה, אשר עיצבה את המשך חיי.

בשנה זו, הכרתי את נשות לה-לצ'ה, אשר אימצו אותי אליהן, ודיברו בחופשיות אודות שינה משותפת עם התינוקות, הנקה לאורך שנים והחזקת התינוקות על הידיים ככל שירצו. הייתי מוקסמת: אימצתי את "עקרון הרצף" עוד לפני שתורגם לעברית, והתחלתי במסע לעבר הנשיות שלי.

ב 1993 ילדתי את עומר, בתי השנייה, בבית חולים בארץ. חשבתי שאני יודעת ללדת, והגעתי בטוחה ושלווה ללידה. אלא שאז נתקלתי במסגרת שונה ונוקשה, אשר דרשה ממני להפעיל כוח כדי לעמוד על שלי. ילדתי אותה בלידה טבעית אך תוך כדי מאבקים על זכותי לנהוג בגופי בחופשיות, לכרוע ללדת ולא לשכב על הגב, ועוד. יצאתי משם בידיעה שעלי לקחת חלק בשינוי מצב הלידות בארץ, מתוך הכרה שהן יכולות להיראות אחרת.

כמה חודשים אחרי הלידה למדתי בקורס מדריכות הכנה ללידה מטעם "המרכז הישראלי לחינוך ללידה", הדרכתי בקורסי הכנה ללידה, הדרכתי נשים להנקה מוצלחת, ריכזתי קורסי הנקה לאנשי מקצוע בבית החולים מאיר, ופעלתי בדרכים שונות לקידום ההנקה בבתי החולים ובטיפות חלב. במקביל כתבתי עם גילה רונאל ועלמה כהן ורדי את הספר "טבעי ללדת"  בהוצאת כתר .
 

ב – 1997 ילדתי את מעיין, בני השלישי בלידת בית, שהיתה דרך לממש את כל מה שלמדתי וכל מה שעזרתי לקדם.

בשנים אלה, היוגה ליוותה את חיי. היא לימדה אותי כי הדבר היחידי הקבוע בחיי כאישה הוא...השינוי. לאט, בתהליך אישי של התבוננות, למדתי לבחון את השינויים בחיי דרך האגן. בפעם הראשונה שבה שמעתי על המולה בנדהה הייתי מוקסמת. ומאותו רגע התחיל מסע של גילוי והתאהבות.

שרירי קרקעית האגן הפכו לעיקר חיי.

בשנה שבה שהיתי בארצות הברית, סיפרו לי נשות לה לצ'ה על אמצעי מניעה מיוחד – הגוף שלהן. באותו רגע לא התפנתי להבין מה הן אומרות, אך לאחר הלידה השנייה פניתי אל מיכל שונברון, המלמדת את שיטת ה"מודעות לפוריות", ונפתחה בפני שפה חדשה אל גופי: המחזור החודשי. השימוש בידע חשוב זה כאמצעי מניעה משמש אותי מאז לסירוגין, שכן לא תמיד החיים מאפשרים הקשבה כה מדוייקת. אך ההבנה כי הגוף חווה שינויים אנרגטיים משמעותיים לפי המחזור החודשי, היתה לתגלית חשובה שאומצה מיד אל תרגול היוגה האישי שלי וממנו אל חיי האישיים. ימי הווסת קיבלו מימד חדש. ניהול ותפקוד הבית השתנה והותאם למחזור החודשי. האישה – "עקרת הבית" שהיא עיקר הבית – זכתה להבנה חדשה.

במשך הזמן, חקרתי את ספרות אשר עוסקת בנושא, ושמחתי לגלות אסמכתות מדעיות לשינויים ההורמונליים המלווים בקביעות את חיינו. ככל שחלף הזמן הבנתי כי הקשבה לשינויים אלו יכולה לרפא את חיינו.

התחלתי לשלב את תרגול היוגה בקבוצות של הכנה ללידה, בהריון. לאחר הלידה, הנשים חיפשו מקום לחזור אליו, וכך התפתחה יוגה לאימהות ותינוקות (כאשר התינוקות נוכחים והאימא מתרגלת). בהמשך, התינוקות גדלו, האימהות נשארו, הרו שוב וכן הלאה.
נשים נשארו לתרגל גם לאחר ההריונות, או בין היריון אחד לשני. הן הביאו חברות שלהן שניסו להיכנס להיריון אך לא הצליחו, ושמועה יצאה כאילו יש איזה קסם בקבוצות התרגול – נשים נכנסות להיריון. משהו שם מדבק...

ל"משהו" הזה אני קוראת סוד רצפת האגן: שפת המולה בנדהה.

במשך השנים, עוד ועוד נשים סיפרו לי את סודן. עשינו ניסיונות, הקשבנו ולמדנו ביחד: האזנתי למיגרנות שלהן ביחד איתן, בימים שלפני הווסת או בזמן הווסת, וניסינו להבין איך אפשר להקל; הקשבנו לכאבי הווסת, שאלנו את עצמנו מה הם אומרים, והאם ניתן להקל עליהם; נשים בטיפולי פוריות שיתפו אותי בסודות עמוקים של ההיסטוריה שלהן ורגשותיהן. ניסינו להציף את החוויות דרך הקשבה עמוקה לאגן, ו"שיחה" עמו; נשים עם דימומים כבדים או נשים שפסקה להן הווסת לגמרי, שיתפו אותי בחוויות משמעותיות של חייהן, ביחד ניסינו להבין מדוע זה קורה, וגם כאן התאמנו תרגול המחזק ומאזן את האגן.  ניסינו להבין את הקשר בין מערכות יחסים עם אימא, אבא, מיקום במשפחה, בחירת קריירה, זוגיות וכד' על המצב הבריאותי, על הפריון המשתנה. למדנו להקשיב לקולות דרך ניהול יומן מעקב על המחזור החודשי, בעזרת כתיבה אינוטאיטיבית – הקשבנו למסרים עמוקים מהגוף והתודעה.

ככל שחלפו הימים, החודשים והשנים, הבנתי שהיוגה שאותה אני מתרגלת עם נשים היא יוגה שונה. היא עסוקה יותר בזרימה ובתנועה הנשית מאשר בדיוק של התנוחות, היא מעמידה במרכז שרירים עמוקים – ורגשות עמוקים. זוהי היוגה הנשית, ואני מאמינה שהיא מציעה מתנה אמיתית לכל מי שמתרגלת אותה.

כדי לתרגל יוגה נשית אין צורך להיות גמישה, רזה, מתרגלת בעבר...כל שצריך הוא להתעניין בגופך הנשי המשתנה, להבין מה עובר עליך ועליו וכיצד ניתן בעזרת כלים נגישים ופשוטים לערוך שינוי משמעתי בחייך. 

 

קראי פה על רצפת האגן שלך