הרהורים של סוף מלחמה

כתבה הילה פיאלקוב

נכתב בצאת 9 באב אוגוסט 2014

 

איך אוספים את השברים?

איך לוקחים חלקים מרוסקים ומתחילים להדביק לכדי שלם חדש?
האם השלם החדש יעלה על סך כל חלקיו?
האם יהיה אפשר להרכיב  שוב את הפאזל?
האם התמונה שתווצר תהייה אותה תמונה?

 

בחדשות כבר מסכמים - יומן מלחמה
ממהרים להסיק מסקנות.
בחוויה שלי אין סוף.
רק חלקים פזורים
חלקי משפחות, חלקי מחשבות,

חלקי פתרונות, חלקי הבטחות לעתיד בטוח.

 


בטלוויזיה מדברים על שקט, על חזרה לשגרה 

 

אני בוהה במסך:
"שיא חדש- 67 לידות בבית חולים סורוקה ביום האחרון למלחמה"
כוח החיים הוא חזק
דור חדש מתפרץ החוצה בעצמה.


כרוניקה של עם ידוע מראש –

לידות, מלחמות, מוות וחוזר חלילה
שנים על שנים דורות על דורות.
איך מוצאים בטחון בכאוס הזה?

 


שקט


מתוכי מחלחלת לה תשובה
הביטחון מתחיל בעצמי
היציבות נובעת מתוכי, מהידיעה מי אני ומה מקומי.
בהקשבה  לעצמי, לגופי, למה נחוץ לי
בהקשבה גם לאחר
במערכות יחסים חזקות, תומכות.
במעגלים של חיי שהולכים ומתרחבים.


גם אם לפעמים נראה שאיבדתי את זה
את העוגן, את היציבות הפנימית.
גם אם נראה שהחלקים לעולם לא יתחברו מחדש.
גם אם החדש יהיה אחר,
גם אם מקומי מתערער מדי פעם,
יש בי ידיעה פנימית עמוקה, איזה גרעין פנימי בטוח ויודע
וכל שנותר לי לעשות הוא לתת לו מקום
לגדול