האטה

האטה

הרהורי סתיו שנושרים כמו עלים בשלכת

הילה פיאלקוב

אני מתחילה להאט פנימה לתוכי.


הצלילים של הכבישים, הדיבורים, רעש הטלפונים, המכשירים מסביב מתחילים להתרחק אט אט.
תשומת הלב שלי מופנית פנימה, אני עדיין שומעת מידי פעם את "הבחוץ" אבל בווליום נמוך יותר.


משהו בקצב הזה מאפשר לי התבוננות קצת אחרת ,כאילו  ״ממעוף של ציפור״ .
אני שמה לב לגעגוע שנובט בתוכי.
געגוע שהחל להתפשט רק כאשר האטתי את הקצב.


געגוע מסמל לי שיש חתיכה בפאזל שהנשמה שלי מתגעגעת אליה ואם  אמשיך להתעלם ממנו, הכאב יגדל כדי שאשים לב לחלק החסר בפאזל.


הגוף שלנו מסמן לנו כל חודש להאט קצת את הקצב לעבור לזמן של סתיו, להשיר את העלים היבשים שלנו, לעשות תשליך לכל מה שלא משרת אותנו יותר ולהאט.


לתכנן מה לזרוע כדי שהגשם ישקה בחורף ויפרח באביב.
מה יקרה אם לא אקשיב לבקשה של הגוף שלי ואמשיך לרוץ באותו קצב כל יום, כל שבוע, כל  חודש כל השנה?
כנראה לא אהייה מוכנה להשתנות ולגדול בתיאום עם מה שהפנים שלי מבקש ואז יווצר פער בין הפנים לחוץ.
איך אפשר להקשיב לילד שמבקש משהו רגשי, שקט, עמוק בלחש באמצע תחנת הרכבת התחתית בניו יורק?


כדי להקשיב לקול הפנימי שלנו, אנחנו צריכות קצב מסוים, אוירה מסוימת, ווליום של חוץ ופנים. כשהקול הפנימי שלנו לא נשמע, לא נשארת לו ברירה אלא להתחיל לכאוב (כאבים גופניים או רגשיים) ואם לא נקשיב אז לכאוב עוד יותר, עד שנסכים להאט, להתיישב, להנמיך קצת את הווליום לכבות את הטלפון והצלצולים ולעבור לזמן של סתיו..

 

פרטים על סדנת הסתיו שלי בקישור הבא

 

http://www.yogaforwomen.co.il/news/148

19-11-2014     תמי אריאלי
הילה אלופה הכנסת אותי ישר לאוירה. מזלנו הגדול שאנחנו מאפשרות לעצמנו גם את הכניסה פנימה. מעולה את אחות, עבור כל האחרות.