המתנה

בחורף
בחשכת הליל
שלחה עלטה יד קרה
אל ליבי
ליבי קפא
התכווץ אל עצמו
מכריח את גופי להתכווץ עמו
אל חוסר תנועה
אל דממה חשוכה
תחת שמיכה
לבדי

הקור הלופת של החורף תופס אותי לא מוכנה כל שנה מחדש.
הרצון שייגמר כבר הקור הזה, לייחל לאביב שכבר יבוא ומהר, לא להסכים להיות, להילחם עם מה שקורה עכשיו, מכניס אותי לתקופה של מאבק ודכדוך.

 

נדמה שרבים מאתנו חיים במצב של לא להסכים להיות, בחורף אנחנו מייחלים לקיץ , בקיץ לאיזה מטר רענן שישטוף את הזיעה, שאין עבודה אנחנו דואגים לפרנסה, שיש עבודה אנחנו מזמנים חופש.

נדמה שהגוף וההכרה רוב הזמן לא נמצאים יחד. הגוף מחוייב להיות בהווה בעוד ההכרה נמצאת בעבר או בעתיד.


הסתירה הזאת יוצרת מאבק פנימי תמידי שמביא סבל.


אחרי הקיץ הארוך והסתיו ההפכפך בא החורף שמאפשר לי בדק בית
החורף מאפשר לי לעשות סדר פנימי (בכל מקרה קר מדי כדי לצאת החוצה) אני יכולה לבדוק כרגע מהם סדרי העדיפויות שלי, על מה אני יכולה לוותר ומה עלי לזרוע, מה אני צרכה לעשות כרגע, כדי שבאביב אוכל שוב לפרוח במלוא הדרי לצאת החוצה ולבלוע את העולם מחדש.


זמן התכנסות והתבוננות יכול להיות מרתיע אבל הוא גם מזמין למידה חשובה  ויש בו מתנות גדולות עבור מי שמעז רגע להשאר בקור ובחשכה.


כמו אותו זרע שטמון בחורף עמוק באדמה ,יש בו את כל המידע הגנטי שהוא צריך כדי לפרוח באביב, הוא רק צריך לחכות שם עמוק בפנים בשקט בשקט ולאפשר לקסם לקרות.